חרם מהווה מנגנון אכיפה פנימי של חברת הילדים. השימוש במנגנון האכיפה החברתי שכיח בחברות בהם מנגנון האכיפה החיצוני אינו מקובל – המורים (מול התלמידים), המשטרה הלאומית (מול קהילת היהודים בגולה). המניע המרכזי לחרם הוא רצון מארגן החרם להדגים את כוחו או לסלק מתנגד המאיים על הכוח הפוליטי בקבוצה (למשל נקמנות "עשית לי משהו, עכשיו אגייס את כל החברים נגדך"). במרבית המקרים העילה ה"רשמית" לחרם הינה שרירותית או סביב עניין פעוט (סופרת הילדים סמדר שיר מספרת שהעילה הפומבית לחרם נגדה מצד מלכת הכיתה היה אפה הסולד).
בניגוד להצקות פיסיות, הנעשות בדרך כלל על ידי בריון אנטי חברתי, חרם בדרך כלל מאורגן על ידי בעלי הכוח בקבוצה כדרך לביצור מעמדם. החרם עשוי להיות מלווה בשמועות, בהצקות, בסחיטות ואף באלימות פיסית. ככל שהחברה סגורה ולכודה יותר כך כוחו של נשק החרם גדול יותר.
האכזריות הגדולה ביותר היא בעצם העובדה שלאדם מבוגר יש יותר אלטרנטיבות בבחירת החברים שלך והמסגרות בהן הוא לוקח חלק. כילד בכיתה - זו החברה כמעט היחידה שלך. אין לאן לברוח והוא מרגיש שזה ימשך לנצח.
השיטות בשימוש בריונות מקוונת כוללות שליחת הודעות מעליבות בטלפון הנייד, כאשר תלמידים מראים זאת לאחרים לפני שליחת ההודעה, שליחת דואר אלקטרוני מאיים, בניית אתר המוקדש להשפלת תלמיד מסוים ושליחת כתובתו לכל אנשי הקשר, צילום סרט מבזה באמצעות הטלפון הנייד ופרסומו ברשת, החרמת ילד מסוים בתוכנת הודעות מיידיות וכך הלאה. (Campbel, 2005)
בריונות מקוונת שכיחה יותר עם העלייה בגיל בית הספר היסודי, מגיעה לשיאה בחטיבת הביניים ויורדת בגיל התיכון. (Beale and hall, 2007)
Willard טוענת כי בריונות מקוונת עלולה לגרום לנזק מקיף לבני נוער- הנע בין דימוי עצמי נמוך, חרדה, כעס, דכאון, היעדרות מבית הספר, ירידה בציונים, נטייה גבוהה יותר לפגוע באחרים ועד התאבדות. (Willard, 2007 ). אופייה המתמשך של הבריונות והעובדה כי היא מגיע עד לחדרו הפרטי של הנפגע משפיעה על עוצמת הקשיים המדווחים.
