עמוד הבית    ספרות מקצועית מאמרים נבחרים תלמידים - המשתנה הקריטי

תלמידים – המשתנה הקריטי
והחינוך הממלכתי לאדישות ביחס לאלימות

התמונה הבאה מוכרת בוודאי לתלמידים רבים: עם היכנסה לכיתה, שומעת המורה אודות אירוע אלים שהתרחש בין התלמידים במהלך ההפסקה. המורה פונה אל הנער האלים ובסבר פנים חמור אומרת לו בפני כל תלמידי הכיתה: "גש אלי אחרי השיעור!".

פנייה זו נעשית, למעשה, "מעל ראשם" של תלמידי הכיתה ומשאירה אותם מחוץ לאירוע, כצופים סבילים. המסר העובר לכלל התלמידים הוא שמדובר בעניין פרטי בין המורה לתלמיד האלים. לכלל תלמידי הכיתה אין כל חלק באירוע, והם מוזמנים להמשיך לעסוק בענייניהם עד שהפרשה תסתיים.

התלמידים אכן מטמיעים מסר זה, הם לומדים להתעלם מאירועים המתרחשים סביבם. ההתעלמות הופכת להיות חלק מהתנהגותם. וכך בהמשך, כאשר ילד אחר מותקף ממש לידם, בחצר או במסדרון - הם ממשיכים לעסוק בענייניהם. אותם תלמידים בודדים, אם קיימת אצלם תחושה פנימית של מחויבות ואחריות אישית ביחס לזולת, אינם יודעים כיצד לממש אחריות ומחויבות זו. בהיעדר כלים והכשרה להתמודדות עם אלימות, רבים הם הסיכויים שתלמיד, אשר ינסה להתערב לטובת ילד מותקף ולהגן עליו, יהפוך בעצמו להיות קורבן נוסף לאלימות. תלמידים הצופים מהצד באירועים האלימים ובניסיונות התערבות מצד תלמידים שאכפת להם, רואים כיצד מסתיימות יוזמות ספונטניות מעין אלו.

מערכת החינוך בישראל חסרה כלים להתמודדות עם התנהגויות פסולות של תלמידים. 91% מהמורים שהשתתפו במחקרו של פרופ' רולידר, טענו כי "יש לשנות מהיסוד את טיב הכשרתם להתמודדות עם קשיי ההתנהגות של התלמידים".

כאשר עולות ונחשפות מסכות מחרידות של התעללויות ממושכות בין תלמידים, ובמיוחד כשמסתבר שתלמידים רבים ידעו על התעללויות אלה במשך חודשים ארוכים, ולא אמרו דבר – מערכת החינוך מוכה זעזוע עמוק ואלם. אותה מערכת חינוך עצמה אינה מודעת לעובדה שהיא עצמה, שלא ביודעין ובהיעדר כלים לעשות אחרת, מחנכת את התלמידים לאותה אדישות ולאותו חוסר אונים.

רבים סבורים כי החרפת הענישה כלפי התוקפן היא הדרך היעילה והבלעדית להפחתת אלימות. קריאה זו נשמעת קריאה רבות בקרב הציבור, ובמערכת החינוך מהדהדת אותה ואף נענית לה. הבה נבחן את מידת יעילותה של גישה זו בהפחתת אלימות בטווח הארוך:

היום ידוע כי רק כ-15% ממקרי האלימות המתרחשים בבית הספר מגיעים לידיעת המורים, בעוד שליתר 85% ממקרי האלימות המורים אינם מודעים כלל. הגברת הענישה והחמרתה הינן פתרונות מידיים ונפוצים לטיפול באלימות. ייתכן שפתרנות אלה יביאו לרגיעה בטווח הקצר, אולם אלה הם פתרונות קצרי-טווח לבעיה ארוכת-טווח. בחינת תוצאותיה של ענישה מוגברת לאורך זמן, מגלה את מחירה: התוקפן למד שעליו להיזהר יותר בפעם הבאה כדי שלא ייתפס. מלווה אותו תחושת חוסר הוגנות כלפיו (כולם עושים את זה, למה דווקא אני נענש?!) וכעס על המערכת והוא נעשה מנוכר ועויין, במיוחד כלפי המורה המענישה ולפני ה"מלשן" שהסגיר אותו, הוא עסוק בתכנון "נקמה" (אני אראה להם...!) ומעתה ה"מלשן" עצמו נתון סכנה גדולה יותר. זאת ועוד - האלימות "זולגת" אל מחוץ לחצר בית הספר, ואף אל מחוץ למסגרת שעות הלימודים.

התלמידים, כזכור, מודעים לכל מקרי האלימות ולא רק לאותם 15% אליהם מודעת המערכת. יחד עם זאת הם אינם מודעים לעובדה שרק בידיהם מצוי הידע במלואו ואילו המורים כלל אינם מודעים לקיומם של אירועי אלימות רבים נוספים, ולכן אינם מגיבים אליהם. לפיכך לאותה ענישה של תלמיד על אותו מעשה אלימות, עשויה להתפרש בעיניהם כהתפרצות רגשית, אקראית ושרירותית של מורה רגשנית במיוחד. בעיניהם התגובה עשויה להיראות בלתי עקבית ותמוהה לאור כל יתר אירועי האלימות אשר לא זכו להתייחסו או לתגובה כלשהי מצד המערכת.

כשלונה של החרפת הענישה כתגובה בלעדית לאלימות בהפחתת האלימות, יוצר במערכת תחושות של חוסר אונים, ייאוש, תסכול וכעס. כתגובת נגד לגל האלימות הגואה, מתארגן גל נגד מערכתי ממשלתי תחת השם "אפס סובלנות לאלימות".

מאחורי גישה זו עומדת האמונה שהכשלון נובע מכך שלא עשינו מספיק. ההנחה היא שמשמעת נוקשה עוד יותר וענישה מחמירה עוד יותר יהוו גורם הרתעה כה משמעותי עד שהתלמידים יימנעו מהתנהגויות אלימות, בשל חשש מהתוצאות. למרות שגישה זו מכונה "אפס סובלנות לאלימות", הרי שבפועל היא מגלמת "אפס סובלנות לתלמידים". מצער להכיר בעובדה כי מתוך ייאוש ובהיעדר כלים לשינוי תפיסתי והתנהגותי ממשי בקרב התלמידים, פונה גישת אפס הסובלנות להתמודד עם בעיית האלימות והכוחניות בחברה באותם כלים עצמם. קרי – שבירת כוח באמצעות כוח רב יותר.

טוב עשו קובעי המדיניות בקביעה כי שיטה סמכותנית להתמודדות עם אלימות אינה רצויה משום "לא מקנה לתלמידים כישורים שיועילו להם בהמשך"[1] משום שהדוגלת יעשו קובעי המדיניות ובתי הספר זהו צעד חשוב בדרך להצטרפות למדינות המפותחות ולמודות הניסיון, אשר זנחו את גישת אפס הסובלנות אשר לא הובילה לתוצאות ראויות בעולם המערבי (בנבשיתי 2007),[2] לטובת מגוון הגישות המקרבות הפועלות "מעבר לאפס סובלנות". יעילות גישות אלה הוכחה מחקרית ברחבי העולם – ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, בריטניה, ניו-זילנד, הונגריה ועוד רבות אחרות, והן הולכות וקונות שביתה במדינות רבות נוספות.

אמנם יש באפשרותה של גישה זו לתת מענה קצר-מועד לבעיית האלימות בבתי הספר. בימים, ואף אפשר כי בשבועות הראשונים אחרי פעולה הענישה תתרחש ירידה ברמת האלימות בבתי ספר. אולם בטווח הארוך, כשכולם "ייצאו מההלם", יפתחו התלמידים האלימים דרכים חדשות ויצירתיות להעלים את מעשיהם ולמגר את "המלשנים" ביד קשה, ואילו יתר התלמידים, אלה שאינם אלימים – רבים מהם יגיעו מדי יום לבית הספר אשר הפך לסביבה מנוכרת יותר. אפילו באותם מקרים בהם תביא הגישה מזור נרחב לאלימות, הרי שהמענה שיינתן לאלימות בבית הספר יהיה תקף רק לאותם 15% ממקרי האלימות המגיעים לידיעת המורים. רק מקרים בודדים אלה יטופלו בכל עוצמת הנוקשות והחומרה, אליהן מטיפה גישת "אפס סובלנות". ומה מציעה גישה זו ליתר 85% של מקרי אלימות אליהן המערכת אינה מודעת ולפיכך אינה יכולה לטפל בהם בחומרה?

מעטים יודעים כי רמת האלימות במערכת החינוך בישראל מדורגת בין המקומות השניים-עשר לחמישי בעולם המערבי, בעוד שברמת הניכור שחשים תלמידים ביחס למערכת החינוך, מדורגת ישראל בין המקומות הראשונים. אפשר שניכור ואלימות אלו הם הגורמים להישגים הירודים בתחומים אקדמיים כמו מתמטיקה, יותר מאשר שיטת הלימוד עצמה או גורמים אחרים[3].

"אחד המנבאים של תופעת האלימות בביה"ס הנו תחושת ניכור בין התלמידים לצוות החינוכי" מציין דו"ח המלצות ועדת וילנאי משנת 1999. עוד הוא מציין כי "חיזוק הקשר האישי שבין המחנך לתלמידיו חיוני לשם פיתוח של דו-שיח ופתרון קונפליקטים ללא אלימות". בין דרכי היישום מופיעות המילים: דיון, נוכחות פיזית של מורים בבית הספר, שיתוף כלל התלמידים בפעילות החברתית בבית הספר, הקמת מועצת תלמידים, הקטנת מספר התלמידים בכיתה והקטנת מספר הכיתות בבית הספר, מעורבות הורים מוזכרת וכן עידוד מורים והורים להרחבת הפעילות החברתית.

אל לנו לחשוב שהתלמידים עצמם נהנים לחיות בסביבה אלימה, שהם בוחרים לשהות מדי יום במשך שעות ארוכות במסגרת בה הם חשופים לאיומים, להטרדות, לאלימות מילולית ופיזית, כשהם רואים במו עיניהם וחווים אישית את חוסר האונים של המערכת . אימוץ גישת "אפס סובלנות" מגבירה את תחושת הניכור בקרב התלמידים. כדי לשבור חרם, לבלום הטרדות מיניות, למנוע מכות אחרי בית-ספר, לעצור שמועות מרושעות, סחיטות ואיומים זקוקים התלמידים לכלים מקצועיים ומעשיים. עליהם להכיר דרך התמודדות שונה מזו היחידה שהם מכירים הכוללת השפלה חוזרת, או או ניסיון להשיב את כבודם האבוד באמצעות התקפה אלימה. במקום ענישה ואכיפה מוגברת ראוי להקנות להם כלים להתמודד עם האלימות כקבוצה, כחברים בקהילה בית ספרית בהווה וכאזרחים יוזמים ופעילים בעתיד.

תוצריו של החינוך לאדישות, לצד חסרונם של כלים להתמודדות יעילה של הפרט או הקבוצה, ממשיכים ללוות את בוגרי המערכת לאורך כל שנותיהם. חוסר אונים זה אחראי לקיומן של סביבות עבודה משפילות רבות, לשגשוגן של תופעות כמו סחיטה (פרוטקשן), נטישת חושפי שחיתויות לגורלם, Mobbing, הטרדה ותקיפה מינית. תופעות אלה מתרחשות מדי יום בצבא, במקומות עבודה, בקרב אנשי תקשורת ואף במשכן הנשיא. רבים מודעים לקיומן של התופעות, אך הם למדו במשך שנים ש"אין מה לעשות" והם חסרי-אונים.

תלמידים חשים על בשרם אלימות פיזית ומילולית. הם אינם זקוקים לנזיפה או הרצאות חינוכיות בנושא כדי את פגיעתן הרעה. ללא העצמתם ושילובם הפעיל של התלמידים כשותפים מרכזיים במערך ההתמודדות על אלימות, אין בכוחו של סגל ההוראה למגר את התופעה בכוחות עצמו.

ובכן, מה ניתן לעשות?

• להכיר בעובדה כי התלמידים הם בעלי הידע האמיתי אודות היקף מעשי האלימות בבית הספר ומאפייניהם. הם המגדירים את סף האלימות, כפי שהוא מקובל עליהם.

• לחזק את הכוחות החיוביים במערכת – ובראשם התלמידים. לפעול לבניית מודעות ואחריות חברתית בקרב התלמידים. העצמה והקניית כלים לבניית יחסים בין אישיים ומעורבות, ללקיחת אחריות אישית וחברתית. באמצעות כלים אלה תתפתח תחושת קהילה ושייכות, אשר תניע שינוי תפיסתי והתנהגותי בקרב הנוער.

• להקנות לתלמידים כלים וטכניקות להתמודדות אישית וקבוצתית עם אלימות, תוך ביסוס ההכרה כי בידם היכולת להתמודד עם התופעה.

· ליצור אוירה תומכת של שיתוף פעולה בין מורים לתלמידים ובכל לזאת לפתח תנאים "מעודדי דיווח".

• לשלב הקניית כלים מקצועיים להתמודדות עם אלימות, לפיתוח מיומנויות בין אישיות בקרב תלמידים וכלים לבניית קהילה כחלק בלתי נפרד ומחייב מהכשרתם המקצועית של פרחי הוראה במכללות ושל מורים בהשתלמויות.

• להכיר בעובדה שהמאבק באלימות הוא מאבק קשה כשלעצמו. ללא ברית של כלל הגורמים הנוגעים בדבר, ובראשם ההורים, הרי שהמאבק אבוד מראש.

• יש להטמיע כלי הערכה מקצועיים, פשוטים וזמינים שפותחו ע"י משרד החינוך (אח"מ - שפ"י). מיפוי וניטור של מאפייני אלימות בית-ספרית, שקיפות ושיתוף במידע של ההורים, המורים, המערכת, וחשוב מכל של הכוח הפוטנצאלי האמיתי – התלמידים. יש להתנער מהתפיסה ביחס לתוכניות למניעת אלימות כאילו כוונות טובות או מסר חינוכי הם תחליף להערכה מקצועית של מצב האלימות ותוצאות התוכנית.

לסיכום, בכל תוכנית למאבק באלימות בקרב תלמידים במערכת החינוך יש לבדוק קיומו של "המשתנה הקריטי" להצלחתה, והוא - הכשרה מעשית של תלמידים להתמודד בעצמם עם תופעות אלימות ספציפיות ומגוונות בבית-ספריות.

יוני צ'ונה וגיאורג רוסלר - הכותבים הינם מנכ"לים משותפים של מרכז SOS ללימודי אלימות בישראל (www.soscenter.org.il), זוכה פרס היזם החברתי... של קרן IVN והקרן החדשה לישראל.